הגיעה העת להפוך את המגמות המדאיגות בפקיסטן על פיהן

ניוארק, דלווייר – ב-4 בינואר שוב באה לידי ביטוי האכזריות הרודפת קהילות מוסלמיות. האכזריות באה הפעם לידי ביטוי בפקיסטן ברצח מושל המחוז , סלמן תאסיר. המתנקש, שומר ראשו של תאסיר, טען כי הרג את תאסיר בגלל התנגדותו של המושל לחוק הפקיסטני נגד חילול הקודש. ההתנקשות בחייו של תאסיר תשתיק בוודאי קולות מתונים רבים, ותמשיך להטיל פחד של טרור על הממשלה.

המשבר האחרון החל בטלת אשמה על אעסיה נורין , פקיסטנית נוצרייה,.היא הואשמה בחילול הקודש. טענת העדים היא שנורין העליבה את הנביא מוחמד. בית משפט בפקיסטן הסתמך על החוק במדינה, חוק האוסר את חילול הקודש וגזר את דינה למוות. תאסיר, אשר ביקש בפומבי לחון את נורין, ספג איומים ממנהיגי דת. איומים נוספים הופנו כלפיו גם בעקבות תמיכתו במיעוטים נוספים דוגמת האחמדים, עדה מוסלמית הנרדפת לעיתים קרובות בשל אמונותיה הלא-שמרניות.

בשבוע שעבר יצאו אלפים לרחובות, מוסתים על ידי המפלגות הדתיות והאימאמים במסגדים. הם דרשו כי נורין תוצא להורג. על אף שפעילי זכויות אדם ומלומדים מוסלמיים רבים גינו בפומבי את ההתפתחויות, הממשלה עודנה חוששת לחון את נורין ולבטל את החוק, במיוחד לאור ההתנקשות בתאסיר בשבוע שעבר.

פרשה זו מפנה פעם נוספת זרקור על שני נושאים.הראשון עונש המוות על פשעים של דיבור ומחשבה המכונים חילול קודש. זהו עונש העומד בניגוד לעקרון המוסלמי של חמלה ורחמים. במקרים רבים נעשה שימוש לרעה בחוק על מנת להתנקם במיעוטים דתיים ובמוסלמים אחרים על ידי האשמתם בחילול הקודש. הבוטות והתדירות בהן נעשה שימוש לרעה בחוקים אלה הם עילה מספקת לביטולם.

על אף שחוקים אלו נחקקו בשם האסלאם, אין להם כל מקום באסלאם. אין כמעט מדינה בעלת רוב מוסלמי המיישמת אותם. פקיסטן היא מקרה חריג ונדיר. לעיתים קרובות אנשי דת עושים בו שימוש כדי לבנות לעצמם שם ולזכות בפופולאריות מיידית בקרב צאן מרעיתם, על חשבונם של חסרי ישע דוגמת נורין.

הנושא השני הוא המגמה המדאיגה, ההולכת וצוברת תאוצה בקרב כמה קהילות מוסלמיות, לתייג כל חדית’ (מעשה או אמרה של הנביא מוחמד) בו מוצגים סובלנות, חמלה או רחמים, כלא-אותנטיים.במקביל לטעון שרק חדית’ בו ניתן צידוק לרצח ואלימות, גם אם בהקשרים מסוימים, נחשבים מקורים. ישנם מוסלמים המגיבים בתדהמה ודורשים הפניה למקור, כאשר מובא בפניהם סיפור אודות החמלה של הנביא מוחמד. נראה כי יש בקרבנו כאלו הרואים בחמלה וברחמים מעלות המנוגדות לאסלאם.

למשל, בחדית’ פופולארי מאד מסופר על אישה לא-מוסלמית שנהגה להשליך זבל על הנביא בכל פעם שחלף לפני ביתה. אך הוא ומאמיניו מעולם לא יצאו נגדה. יום אחד היא לא הופיעה כהרגלה, אז מוחמד נכנס לביתה לבקשה.

לאורך כל ימי חיו ספג הנביא עלבונות רבים מאויביו, אך מעולם הוא לא הורה להורגם כנקמה. למעשה, הקוראן מספר על מקרים אלה אולם אינו קורא למותם של התוקפים.

סיפורים כאלו, המדגישים את החמלה והרחמים של הנביא מוחמד, מהווים חלק מהפולקלור והמוסיקה המוסלמיים, מסיפורי הילדים ומשיחות השולחן.

התכונה החשובה ביותר של האל בקוראן, וזו שמרבים ביותר להדגישה, היא הרחמים, ובהתחשב באי הוודאות סביב האותנטיות של חדית’ רבים, אני מקווה שהמוסלמים יהיו פתוחים יותר ובעלי גישה חיובית כלפי מי שתומך ברחמים, בחמלה ובסובלנות, וביקורתיים כלפי מי שמעודד אלימות, רצח ושנאה. ככלות הכל, לסובלנות ולחמלה לא תהיינה השלכות הרות אסון, לעומתן, שנאה ואלימות לרוב נוטות לעורר מעגל נצחי של שנאה ואלימות.

הקוראן אומר שאלוהים שלח את מוחמד מתוך חמלה לכלל האנושות. כיצד נשכנע את אעסיה נורין בפקיסטן, שאכן זהו מסר של אמת?

Article available in: אנגלית, צרפתית, Indonesian, ערבית, Urdu