האם פספסו מעניקי פרס פוליצר את המהפכה במזרח התיכון?

ניוארק, דלוור – לפני כמה ימים שהיתי באנקרה ושוחחתי עם אחד מיועציו הבכירים של ראש הממשלה התורכי, רג’פ טאיפ ארדואן. בעת ששוחחנו, נשמע רעם חזק מבחוץ, כאילו מישהו ירה בתותח לא הרחק מאתנו. מיותר לומר שנבהלתי, אך בן שיחי ועוזרו נותרו אדישים לרעש. “זו רק פצצת קול”, הוא אמר. מסתבר שזהו דבר נפוץ. ניצבנו בסמוך לחלון והסתכלנו על ניידות המשטרה הנחפזות למקום האירוע. לחשתי לעצמי בניסיון להרגיע את הלמות ליבי, “הירגע! אתה באנקרה, לא בקאבול או בבגדאד”.

כיום, פיצוצים הינם דבר נורמאלי בעולמנו. אלימות – אלימות בוטה – הפכה לחלק גדול מחיינו בכל כך הרבה אופנים, עד כדי כך שאנו מתחילים אף להריע לה.

בשישי בדצמבר, 2011, מסעוד חוסייני, צלם חדשות אפגאני, צילם במקדש האפגאני, כשגם הוא שמע פיצוץ גדול. כמה רגעים לאחר מכן, הוא צילם את תמונתה של טרנה אקברי, ילדה בת עשר, עומדת כשמסביבה גופות גברים, נשים וילדים. טרוריסט מתאבד פוצץ עצמו במקדש השיעי בקאבול והרג שבעים אנשים. נשמתה של טרנה, ומצלמתו של חוסייני, היו עדים לאותם רגעים מדממים.

אחת מהתמונות של טרנה, שצילם חוסייני, זיכתה אותו בפרס פוליצר. אנשים כמו חוסייני זכאים לכל פרס שבידי לחברה להעניק להם על שירותם ואומץ ליבם. הסיפורים שהם מספרים היום, הופכים מחר להיסטוריה שלנו.

אלא שלמרות חשיבותה, אינני סבור שכיום תמונה זו ראויה לפוליצר. תחושותיי אינן נוגעות להישגיו של חוסייני, אלא לסוגיות רחבות יותר שלהן תפקיד בקביעה מה בעייננו ראוי להערכה.

מוכר הפתגם האומר שתמונה אחת שווה אלף מילים. תמונות עטורות פרסים משקפות נרטיב שלם. תמונתו של חוסייני היא כעת פרק נוסף בסיפור המשיכה האין סופית של המערב לזוועות בעולם המוסלמי. אני יכול להבין את המחשבה שאופייה הדרמטי של התמונה מיצב אותה כמתמודדת ראויה לפרס, אך נכון להיום, הסיפור מאחורי התמונה איננו ראוי להכרה בה זכתה.

פרסים כמו האוסקר, פרס הנובל והפוליצר מגדירים את האופן בו אנו תוחמים את ההיסטוריה. פרסים אלו משקפים הכרה בערכם של דברים, אך הם מהווים גם סמנים פוליטיים המשקפים כיצד שואף המערב להבין ולהציג את העולם. פרס הנובל לשלום שהוענק לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הוא אחת הדוגמאות המובהקות שמזכירות לנו שבהכרה הזו מעורב גם נרטיב, ולא רק פרס. עד למועד קבלת הפרס הנשיא ברק אובמה טרם עשה הרבה על מנת להוכיח כי הוא ראוי לפרס, אך ניצחונו בבחירות 2008 נתפס אז בעיני רבים כהבטחה שהשיח האמריקני בנוגע לעניינים בינלאומיים ישתנה, ויקדם את השלום בעולם; זהו המסר שביקשו מעניקי הפרס לחזק.

אולם ב-2011, הנרטיב הבולט ביותר לא היה הטרור, אלא הרדיפה אחר דמוקרטיה. 2011 לא תיזכר בהיסטוריה בגלל האלימות המוסלמית; למעשה שנה זו מאופיינת על ידי הקריאה המוסלמית המשותפת לחופש ולחירות: האביב הערבי. תצלומים של כיכר א-תחריר מלאת להט, הבטחה, ותקווה, ראויים להכרה יותר מאשר עדות לשרידים שנותרו אחרי פגיעת פצצות, טילים ומזל”טים.

לעומת זאת, ב-2011 דומני שועדת פרס הנובל לשלום הצליחה לתפוס את המומנטום ההיסטורי . ועדה זו זיהתה את תפקידן של נשים בעשיית השלום. לכן העניקה את הפרס לאלן ג’ונסטון סירליף וליימה בווי מליבריה ולתוואקול קרמן מתימן. למרבה הצער, אני חושב שהפוליצר השנה פספס את עונת המהפכות.

Article available in: אנגלית, צרפתית, Indonesian, ערבית, Urdu